Roji, 露地 – רוג׳י, רוג׳י בכל מקום

כבר שנה שאני צועדת בדרך הזו בדרך למשרד ב-WMN בנמל תל אביב – תחילה כמה פעמים בשבוע, ובחצי שנה האחרונה מדי יום. הגשר הזה, שנמצא על שפך הירקון, מחבר בין תחילת הטיילת שלצד תחנת הכוח לבין חלקו הצפוני של מתחם הנמל והוא ״השער״ שאני עוברת בו פעמיים ביום – בדרך אל המשרד (או ה״סטודיו״, כמו שאני ו-O קוראים לו), ובדרך ממנו. 

למה אני כותבת עליו?

כי כשעברתי בו פעם ראשונה בקיץ שעבר, לא יכולתי שלא לשים לב שבהליכה עליו יש משהו מיוחד, שמשתלט על כל החושים בבת אחת. כבר בצעד הראשון אני מרגישים ושומעים את הבריזה מהים (בחורף היא כל כך חזקה שאני ממש עפה קדימה ובקיץ זו הבריזה המיוחלת ששוברת את החום הקופח של הצעדה מהרכב). יחד עם הרוח, עולה ריח וטעם של מלח ובכל צעד נגלית זוית אחרת של ענן וגוון אחר של כחול, אם בשמיים ואם בין הגלים. החוויה הזו שואבת כל כך שבמשך דקה, היא מנקה לי את הראש מכל מה שהיה בו לפני ששמתי רגל על הגשר ומכל מה שמחכה לי ברגע שתדרוך רגלי מחוץ לצידו השני. זו דקה אחת של יופי, שקט, חיוך והרגשה שהכל אפשרי. זהו טקס פתיחת ונעילת יום (שבקיץ גם משתלב עם השקיעה) – וטקס כניסה ויציאה מהמקום שבו חלומות הופכים למציאות. לא משנה כמה אי ודאות, קושי, אתגרים או עייפות נאגרים אצלי כל פעם מחדש, ההליכה הזו ״מנקה״ ומעוררת בי ציפייה בכל בוקר, ומרגיעה ומרפה אותי בכל ערב.  

ועכשיו אני אכתוב כאן מילה ביפנית, שהולכת להכיל את כל הפסקה הארוכה הזאת בשתי הברות – וזוהי בדיוק הסיבה שבגללה אני אוהבת את השפה הזו 🙂

המילה היא ״roji״ ובקאנג׳י (סימניות סיניות) ניתן לכתוב אותה בשני אופנים:

路地 "שביל, דרך" (dewy way, path, road) 

露地 כאן משמעות הצירוף היא "אדמת טל" (dewy ground)

בצורת הכיתוב השניה, רוג׳י הוא המונח לגן הקטן והפשוט המוביל לבקתת טקס התה היפני המסורתי, אשר לרוב יתחם בשער פשוט מעץ, קש או במבוק, יכלול כיור מים מאבן עתיקה, מנורה ושביל מרוצף אבנים המורה את הדרך לבקתת התה (chashitsu 茶室). הצמחייה בו תכלול לרוב סוגים שונים של טחב, עשבים ירוקים ולעיתים גם עצי שזיף או מייפל יפניים. בקיצור – זה יהיה ההיפך מגני וראסאי 🙂 לאסתטיקה הזו, המתכתבת רבות עם הדוקטורינה הבודהיסטית (והזן-בודהיסטית בפרט) יש כמה מושגי מפתח כשהמפורסם שבהם הוא ״וואבי-סאבי״ (wabi-sabi 侘寂). וואבי-סאבי דורש פוסט מיוחד משלו (אם לא חלק שלם בבלוג) אבל לענייננו כאן, אומר בקצרה שסוג היופי אליו הוא מתייחס נוגע לבדידות (מרוחק מציוויליזציה, בסביבה טבעית, פראית יותר), חלודה, פטינה (או דברים שהזמן השאיר בהם את אותותיו – בלאי, פגמים), לא מעובד, לא מסותת או מקושט – טבעי, פשוט, לא מהוקצע. באופן משעשע – לעיתים משקיעים הרבה זמן, אנרגיה וכסף כדי להגיע למראה של וואבי-סאבי – אבל זה כבר סיפור אחר 🙂

דוגמאות לרוג׳י

הרוג׳י מתוכנן בקפידה כדי להעביר את ההולך בו למצב תודעה אחר. נקי, צלול, רגוע, פתוח ומזמין יותר, תוך שהוא פורט בהרמוניה על כל החושים לכדי חוויה אסתטית ומנטאלית שקטה וחזקה כאחד. לדוגמה, שביל האבנים שבו – ״stepping stones״ (tobi ishi 飛び石), לרוב יונח מאבנים בעלות גדלים שונים ובכיוונים שונים – מה שיחייב את הצועד בו להיות בתשומת לב רבה לצעדיו בכל רגע ולא יאפשר לו להתקדם במהירות ובאופן אוטומטי. מבחינה אסתטית, כל צעד שנעשה בתשומת לב רבה זו, יאפשר לחשוף זוית אחרת של הגן והאלמנטים השונים שבו, על הניואנסים העדינים שבהם. זו דוגמה נהדרת בעיני לקשר שבין דוקטורינה או פרקטיקה בודהיסטית, לבין האסתטיקה הייחודית להן 🙂

המשמעות המילולית של רוג׳י כ״אדמת טל״ מסמלת את הפשטות והרגעיות של היופי הזה, הארעי והדינאמי (עוד רגע ויתאדה), המשתנה מרגע לרגע עם שינויי האקלים ומעבר הזמן. זהו יופי מטאפורי לחיים שלנו, יופי שמדגיש עד כמה הם ארעיים ובני חלוף, יופי חובק חושים, יופי שבכוחו – לשנות תודעה ולהביא לתובנות רבות אודותינו וסביבתנו.

בכל מקום בדרך, בדרך אל- ובדרך מ-, אם רק מסתכלים – יש רוג׳י 🙂

בסוף הרוג׳י שלי אומנם אין בקתת תה אבל תה ירוק יש – ואם אתם עוברים לפעמים בנמל תל-אביב, ליד ביתן 26 – מוזמנים להיכנס ולשתות איתי 🙂

אז עכשיו, כשאנחנו מדברים באותה השפה (לפחות בהקשר של רוג׳י:) – הנה כמה תמונות מהבוקר:

וכמה תמונות שצולמו מהרוג׳י בשנה האחרונה: